ה"סקרינינג" שאנחנו לא יודעים שאנחנו עושים
אני אתחיל בהודאה: בשנות עבודתי עם מאות רווקים ורווקות, גיליתי שרוב הקשיים בשיחה הראשונה לא קשורים לכריזמה, לאינטליגנציה, או לחיצוניות. הם קשורים לשגיאות מאוד ספציפיות שאפשר לתקן ברגע שמכירים אותן.
השיחה הראשונה עם מישהו שמושך אותנו היא רגע עמוס מאוד. אנחנו רוצים להרשים, אנחנו רוצים להיות עצמנו, ואנחנו גם מנסים להעריך אם האדם שמולנו מתאים לנו. כל זה ביחד יוצר לחץ שמוביל להתנהגויות שמרחיקות בדיוק את מה שרצינו להקרב.
שגיאה 1: ראיון עבודה במסווה של שיחה
"מה את עושה? איפה גרת לפני? כמה אחים יש לך? מה המגמה שלמדת?"
שאלות עובדות הן בטוחות. הן לא מאיימות, הן לא אישיות מדי, ותמיד יש תשובה. הבעיה? הן לא יוצרות חיבור. אחרי עשר דקות של שאלות עובדות, שניכם יודעים כל מיני פרטים אחד על השנייה, אבל לא מרגישים שמכירים.
השיחה שמשאירה אנשים ברצון לפגישה הבאה היא שיחה שמגיעה לרמה רגשית. לא אישית מדי ולא עמוקה מדי בהתחלה, אבל בעלת משמעות.
הפתרון: במקום "מה אתה עושה?" שאלו "מה הכי מרגש אותך בעבודה שלך?" במקום "איפה גרת?" שאלו "מה היית אוהב לשנות בשכונה שלך?" השאלה הנכונה פותחת חלון לאישיות, לא לקורות חיים.
שגיאה 2: המונולוג שאנחנו לא שמים לב אליו
כשאנחנו עצבניים, אנחנו מדברים. זה מנגנון הגנה טבעי. הבעיה היא שלפעמים אנחנו מדברים ומדברים ולא שמים לב שהאדם שמולנו כבר לא שם.
בשיחה בריאה, כל צד מדבר בערך 50% מהזמן. אם אתם מוצאים שאתם מדברים יותר מ-60% מהשיחה, עצרו. שאלו. הקשיבו.
הפתרון: אחרי שסיפרתם משהו, הוסיפו שאלה שמחזירה לשני. לא שאלת נימוס, שאלה אמיתית מסקרנות.
שגיאה 3: מידי מהיר מידי אישי
יש אנשים שתגובתם ללחץ היא להיפך - להיפתח יותר מדי, מהר מדי. הם מספרים על הגירושין, על הטראומה מהילדות, על מה שהקשר הקודם עשה להם. הם חושבים שזה כנות, זה פגיעות, זה "להיות עצמך".
אבל פגיעות אמיתית נבנית לאורך זמן. להיפתח לגמרי בפגישה הראשונה לא יוצר קרבה - זה יוצר חרדה אצל האדם שמולכם. זה משדר "אין לי גבולות" או "אני עדיין לא מעובד."
הפתרון: שמרו את הסיפורים הכבדים לשיחות אחרי שנבנה אמון. בשיחה ראשונה, שתפו בדברים אישיים אבל קלים - תחביב שאתם שמים לב שנדיר, דעה שלא כולם מסכימים איתה, חלום שיש לכם לטיול.
שגיאה 4: מכירת היתרונות במקום גילוי עצמי
"אני מאוד אמין, אני תמיד נמצא לחברים שלי, אני לא כזה שנעלם..."
אני מבין למה זה קורה. אנחנו רוצים שהאדם שמולנו ידע שאנחנו שווים את זמנם. אבל הדרך הכי טובה להציג את עצמנו היא לא לדבר עלינו - אלא לגרום להם להרגיש טוב בנוכחותנו.
אנשים לא זוכרים מה אמרנו. הם זוכרים איך הרגישו.
הפתרון: הפגינו ערכים דרך סיפורים, לא דרך הצהרות. "עזרתי לחבר שלי לעבור לדירה שלישי שבת" מראה יותר אמינות מ"אני אמין מאוד."
שגיאה 5: להיות מרוכז בתוצאה ולא בחוויה
השגיאה הגדולה ביותר: ללכת לשיחה עם מטרה. "אני חייב לגרום לה לרצות לצאת איתי שוב." "אני צריך להחליט אם הוא מתאים לי."
כשאנחנו ממוקדים בתוצאה, אנחנו לא נוכחים. אנחנו לא שומעים מה האחד אומר - אנחנו עסוקים בלהעריך אם זה "מספיק טוב." האנרגיה הזו מורגשת, ומרחיקה.
הפתרון: תזכירו לעצמכם לפני כל שיחה: "המטרה שלי היא ליהנות מהשיחה, לא לסגור עסקה." כשאתם נוכחים ומרוגעים, אתם מרשימים הרבה יותר מכל ניסיון מחושב.
לסיום
השיחה הראשונה הטובה ביותר שאי פעם ניהלתם תרגישו בה שהזמן עף, שנהניתם, שהייתם עצמכם. זה לא קסם - זה מיומנות. ומיומנות אפשר לרכוש.
אם אתם מזהים את עצמכם בשגיאה אחת או יותר מאלו, זה מצוין. המודעות עצמה כבר שינתה 50% מהמשחק.
